שימוש בגופות מתים לצרכי לימוד והוראה בבית הספר לרפואה ממוסגר במחקר ההיסטורי, הסוציולוגי והמשפטי בישראל כויכוח בין זרמים חילוניים ודתיים. מצדו האחד של המתרס, ניצב הממסד הרפואי המזוהה עם ליברליזם, קידמה ונאורות, ומצדו השני – הממסד הדתי המזוהה עם ההלכה ומתנגד לקידמה המדעית שניתוחי הגופות מייצגים. שלא במפתיע, היבטים הקשורים בזכותם של המתים ובני משפחותיהם על גופם, נעדרים כליל מהוויכוח, או מוצגים ככלי רטורי שמסתיר אג'נדה דתית-הלכתית. בשונה, מאמר זה מתמקד באופנים דרכם הופקעה האוטונומיה של החיים והמתים על גופם והעברתם לבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בשנים 1967-1950.