תקציר:

המאמר עוסק בביזת הרכוש הפלסטיני במהלך מלחמת 1948 משתי זוויות – משפטית והיסטורית. שני ספרים שפורסמו לאחרונה, ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות של אדם רז לוחמים במשפט – השיפוט הצבאי בישראל במלחמת העצמאות של ענת שטרן, מצביעים על הצורך לחזור לסיפור הביזה של חפצי היומיום, ולבחון את השלכותיו ארוכות הטווח על החברה והמשפט בישראל. המחקר המשפטי עד כה התמקד במקרקעין ובנכסי דלא-ניידי, ותרומתם החשובה של ספרים אלה היא בהשבת הרכוש הנייד למרכז הדיון. עם זאת, לטענתנו, הם מספרים לנו היסטוריה "במעמד צד אחד" – לתופעה אשר יש בה שני צדדים – בוזז ונבזז. מסגרת דיון זו אמנם חושפת ומבקרת פרקטיקות שונות של ביזה – אך חסרה כמעט לחלוטין את הקולות והפעולות של הנבזזים הפלסטינים.
סדר היום המחקרי שמאמר זה מתווה מבקש להחזיר את בעלי הרכוש הפלסטינים להיסטוריה של הביזה וליצור היסטוריה משולבת – בה שזורים זה בזה החפצים, הבוזזים והנבזזים; המשפט וההיסטוריה; החוק והפרקטיקה. אנחנו מנתחות מכתבי תלונה של אזרחים פלסטינים השמורים בארכיון משרד המיעוטים כצוהר להבנת תפיסות צדק מנקודת המבט של הצד המובס, ולהחזרת הקולות והאג'נסי ל"נפקדים-הנוכחים" משכבות חברתיות שונות, אשר תלונותיהם לא הגיעו לבתי המשפט בישראל. מכתבים אלה חושפים מציאות קשה ומייאשת של אנשים שכל רכושם וכל עולמם נגזל מהם, והם מנסים לפתוח סדק צר בדלתות הבירוקרטיה והמשפט אשר נסגרות בפניהם. העמדת החפצים המטריאליים במרכז הדיון ההיסטורי-משפטי מאפשרת לנו לספר את המעבר בין המנדט למדינה דרך החפצים שנותרו במקומם, אדישים לחילופי משטרים ולחילופי הידיים. הניסיון ללכת בעקבות החפצים ולדובב אותם מאפשר לנו לחשוב על תפקיד החפצים עצמם כעדות היסטורית. קריאה זו גם מזמנת פתח לתיקון מאוחר, דרך סיפור ההיסטוריה של המלחמה והשלכותיה כהיסטוריה משותפת לפלסטינים וישראלים כאחד. זוהי היסטוריה משפטית ביקורתית אשר מסרבת להשליך את האחריות על הבוזזים הפרטיים אלא מנסה להבין את חלקם של החוק ופקידי המשפט בתהליך הנישול, ועל מגמות ארוכות טווח של צמיחת חוסר אמון של אזרחים ערבים ברשויות החוק והמשפט בישראל.